(הקדמה)
פתיחה לפרק שני
פרק זה והבא אחריו מיוחדים בעיקר למצוות פאה. בפרק זה נידונות שאלות אלה: אילו מינים חייבים בפאה? מהי הגדרת ״קציר״ המחייב בפאה? איפה מניחים פאה? איך מחלקים את הפאה?
אילו מינים חייבים בפאה?
כל (א) אוכל, (ב) שגידוליו מן הארץ, (ג) ונשמר, (ד) ולקיטתו כולו כאחת, (ה) ומכניסין אותו לקיום – חייב בפאה. כאן מנה רבינו דוגמאות של מינים החייבים, וגם של מינים שאינם עומדים בכל חמש הדרישות ומשום כך פטורים הם. (א-ב)
איזה קציר מחייב בפאה?
קרקע כלשהו חייבת, אבל אם קצרוה גוים או לסטים לעצמן, או שברתן הרוח או שאר בעלי חיים לצמחים – פטורה. כמו כן מבואר דין קצר חציה ומכר חציה, קצר חציה והקדיש חציה, וכן להפך. נכרי שקצר שדהו ואחר כך נתגייר, הרי זו פטורה מן הפאה ומן הלקט ומן השכחה, אף על פי שאין השכחה אלא בשעת העימור. קצר כל שדהו ולא הניח פאה – הרי זה נותן מן השבלים פאה לעניים, ואינו צריך לעשר. אבל אם כבר דש וזרה וגמר מלאכתו – מעשר תחילה ואחר כך נותן לעניים מן הפירות המעושרים שיעור הפאה לאותה שדה. וכן באילנות. (ג-יא)
איפה מניחים פאה?
אין מניחין פאה אלא בסוף השדה. עבר והניח הפאה בתחילת השדה או באמצעה – הרי זו פאה, וצריך שיניח בסוף השדה כשיעור הפאה הראויה למה שנשאר בשדה אחר שהפריש את הראשונה. אין לעניים כלום עד שיפרישנה בעל הבית מדעתו. (יב-יד)
איך מחלקים את הפאה?
הפאה, בין מן הזרעים ובין מן הכרם והאילנות, ניתנת במחובר לקרקע, והעניים בוזזים אותה ביד, ולא במגל ולא בכלי אחר. אבל פאה של דלית ושל דקל, שאין העניים מגיעים לבוז אותה אלא בסכנה גדולה, בעל הבית מוריד אותה ומחלק בין העניים. בשלושה זמנים ביום הפאה מתחלקת לעניים – בשחר, ובחצות היום, ובמנחה. בעל הבית שהניח פאה לעניים העומדים לפניו, ובא עני אחר ונטלה – זכה בה, שאין העני זוכה בלקט ושכחה ופאה עד שיגיעו לידו. (טו-כ)
(א-ג) כל אוכל... כל הדומה וכו׳ – ספרא קדושים פרק א,ז-ח:
׳ובקוצרכם׳... אין לי אלא קוצר, תולש מנין? תלמוד לומר: ׳לקצור׳. קוטף מנין? תלמוד לומר: ׳קצירך׳. אין לי אלא תבואה, קיטניות מנין? תלמוד לומר: ׳ארצכם׳. אילנות מנין? תלמוד לומר: ׳שדך׳. יכול הירק והקישואים והדילועים והאבטיחים, והמלפפניות הכל בכלל? תלמוד לומר: ׳קציר׳, מה קציר מיוחד שהוא אוכל ונשמר וגידולו מן הארץ ולקיטתו כאחת ומכניסו לקיום, יצאו ירקות אף על פי שלקיטתן כאחת אבל אין מכניסן לקיום; יצאו התאנים שאף על פי שמכנסן לקיום אבל אין לקיטתן כאחת; והתבואה והקיטנית בכלל הזה.
ובאילן – האוג והחרובים האגוזים והשקדים הגפנים והרימונים הזיתים והתמרים חייבים בפיאה.
בה״ג הלכות פאה (ד״י, ח״ג עמ׳ 385): וכל מיני דבני קצירה...ושאר מינין דדמו להו.
הרואה יראה שרבינו אימץ לו את קביעת הספרא ״מה קציר מיוחד...״, וכדרך שכתב בה״ג כתב: ״כל הדומה לקציר בחמש דרכים האלו הוא שחייב בפאה״. לא ראה כאן סיבה להעתיק את הדרשות הפרטיות שהרי כך היא דרכו לעולם להביא את מסקנות ההלכה ולא את דרכי הסקתה. ברם יש לשים לב שרבינו שינה את סדרם של חמשת הדברים והקדים גידולו מן הארץ לנשמר בעת שהספרא מקדים נשמר לגידולו מן הארץ. הואיל ומדובר בקציר, הרי זה לא ייתכן אלא בדבר שגידולו מן הארץ. לכן יש להקדים דרישה זו. עוד זאת, התארים ״אוכל״ ו״גידולו מן הארץ״ מורים על תכונות של הצמחים האלה, בניגוד לשאר התארים שהם מורים על היחס והשימוש של בני אדם בצמחים אלה.
כלל אמרו בפאה: כל שהוא אוכל, ונשמר, וגדוליו מן הארץ, ולקיטתו כאחת, ומכנסו לקיום – חייב בפאה. והתבואה והקטניות בכלל הזה.
ובאילן: האוג והחרובין והאגוזים והשקדים והגפנים והרמונים והזתים והתמרים – חייבין בפאה.
פיהמ״ש משנה ד: אוכל, להוציא הכופר והאסטיס והחריע ודומיהם שאינם חייבים בפאה, שנאמר: ׳ובקֻצרכם׳, וקציר אינו נופל אלא על קציר אוכל. ונשמר, שיהא תחת שמירה, לפי שהדבר הנטוש שאינו נשמר אינו חייב בפאה, כמו שאמר ה׳ בפאה: ׳תעזוב אותם׳, וזה הרי היה עזוב, כלומר ההפקר. וגדוליו מן הארץ, ר״ל שיש לו שרשים בארץ שהוא פורה על ידם, להוציא כמהין ופטריות שאינם חייבים בפאה, שנאמר: ׳קציר ארצכם׳. ולקיטתו כאחת, כלומר שנאסף כולו בפעם אחת ואז יתחייב בפאה, להוציא התאנים ודומיהם שאינו נלקט כולו בפעם אחת אלא מתבשל זה אחר זה – אינו חייב בפאה, לפי שלא חייבנו בפאה אלא כל הדומה לקציר שנקצר בפעם אחת. ומכנסו לקיום, כלומר שאפשר להחסינו ולאצרו, להוציא כל הירקות, לפי שלא נחייב בפאה אלא מה שאפשר לאצרו כמו החטים והשעורים, שנאמר: ׳פאת שדך בקצרך׳, ולא ייאמר על שדה ירק קצירה בסתם. ושם תבואה נופל על חמשה מיני זרעונים: החטים והם שני מינין, והשעורים והם שלשה מינין, והם הידועים בחמשת המינים. והקטניות, כגון הפול והאפונין והשעועית והשומשמין וזולתם מכל הדומה להם. וענין בכלל הזה שאם שלמו בהם כל התנאים המותנים בחיוב הפאה הרי הם חייבים בפאה.
פיהמ״ש משנה ה: האוג, ״אלסמאק אלשאמי״ והוא אשכולות כאשכלות הענבים ונאכל. וחרובין, ״אלכ׳רוב״. ואגוזים, ״גוז״. ושקדים, ״לוז״. וכל הפרות הללו תמצא בהם כל התנאים המותנים בדברים שחייבים בפאה, ולפיכך נתחייבו בפאה.
השווה ירושלמי יבמות טו,ב:
אמרו להן בית שמאי, והלא כל השנה כולה קציר. הא באי זה צד? יצא קציר שעורים ונכנס קציר חטים, יצא קציר ונכנס בציר, יצא בציר ונכנס מסיק, נמצאת כל השנה כולה קציר! וקיימו את דבריהן.
משמע שכל אלה בגדר קציר.
התבואה והקטניות – השווה הלכות כלאים א,ח:
הזרעונים נחלקין לשלשה חלקים. האחד מהן הוא הנקרא תבואה, והיא חמשה מינים: החיטין, והכוסמין, והשעורין, ושבולת שועל, והשיפון.
והשני מהן הוא הנקרא קטניות, והן כל זרעון הנאכל לאדם חוץ מן התבואה, כגון הפול והאפונים והעדשים והדוחן והאורז והשומשמין והפרגין והספיר וכיוצא בהן...
...ר׳ יוסה בי ר׳ יהודה אומר, רוטבות תמרה פטורות מן הפאה, שאין ראשון ממתין לאחרון. ר׳ לעזר בר׳ צדוק אומר, השיזפין חייבין בפיאה. אחרים אומרים, אף בנות שוח וחלחלחין.
בירושלמי פאה א,ד מבואר כי חכמים נחלקו על ר׳ יוסה, והם סוברים שכל התמרים חייבים בפאה:
תני: רבי יוסי בי ר׳ יהודא אומר, רוטבי תמרים פטורין מן הפיאה, לפי שאין הראשון שבהן ממתין לאחרון. יאות אמר רבי יוסי בי ר׳ יהודא, מה טעמא דרבנן? אמר רבי זעירא, מפני שכולן צריכין שאור בבת אחת.
פירוש המשנה מעשרות א,ב: משיטילו שאור, משיתרככו ויתנפחו כלחם שנחמץ לפי שכך הוא דרך התמרים כשבשלים.
הרוטבות היא התמרה הלחה והמלאה (ראה כפתור ופרח פרק נב). זאב ספראי בפירוש משנת ארץ ישראל מעשרות א,ב (ד״ה והתמרים משיטילו שאור) ביאר שהתמרים אינם מבשילים כאחד, אבל אי אפשר להנהיג בהם קטיף בררני בגלל קשיי הקטיף הואיל והתמר גדל על עץ גבוה והקטיף בעייתי וקשה, שכן הוא מחייב שימוש בסולמות גבוהים או טיפוס מייגע ומסוכן על העץ. התמרים הבשלים נושרים מהעץ (והן הנובלות תמרה), על כן נהגו החקלאים לעטוף את מכבדות התמרים בשק כדי לאסוף את הפרות הנושרים. פתרון מקביל ונוסף היה לכרות את המכבדות ולהניחן חשופות לשמש להבחלה. לפי זה נראה שר׳ יוסי סובר שהואיל ואין מבשילים כאחת לפיכך פטורים, ואילו חכמים סוברים שהואיל וממתינים לאוכלם עד שמבשילים
(ראה הלכות מעשרות ב,ה) נחשבים כלקיטתם כאחת וחייבים בפאה, ורבינו פסק כחכמים (כסתם משנה הנ״ל וכן הוא בספרא הנ״ל).
דחה רבינו מהלכה את דברי ר׳ אלעזר בר׳ צדוק שהיא דעת יחיד וכן גם דעת אחרים, אשר על כן לא פירט דין מיוחד לשיזפין, בנות שוח וחלחלחין.
אבל אסטס ופואה... וכן כמהין... וכן ההפקר... וכן התאנים וכו׳ – שבת סח,א (מקבילה בנדה נ,א ראה להלן ד״ה השומין והבצלים):
דתנן, כלל אמרו בפיאה: כל שהוא אוכל, ונשמר, וגידולו מן הארץ, ולקיטתו כאחת, ומכניסו לקיום – חייב בפיאה. אוכל – למעוטי ספיחי סטיס וקוצה. ונשמר – למעוטי הפקר. וגידולו מן הארץ – למעוטי כמיהין ופטריות. ולקיטתו כאחת – למעוטי תאנה. ומכניסו לקיום – למעוטי ירק.
בגמרא אמרו: ״אוכל – למעוטי ספיחי סטית וקוצה״ (וכן בגמרא פסחים המובאת לפנינו). ופירוש המשנה פאה א,ד כתב: ״אוכל להוציא הכופר והאסטיס והחריע ודומיהם שאינם חייבים בפאה״. אבל כאן כתב ״אסטס ופואה וכיוצא בהן״ במקום ״קוצה״. וראה ביאורנו הלכות כלאים ג,יח ד״ה חריע שם דנו בזיהוי החריע שנחשב ראוי לאכילה לענין חיוב כלאים, והבאנו את דברי רבינו המציין שיש שזיהו את החריע עם הקוצה. אך בהלכה כאן רבינו העדיף להביא דוגמה לצמח המשמש רק לצבע וזיהויו ברור. עוד ראה בפיהמ״ש שביעית ז,ב שם מפרש רבינו את ההבדל בין ״קוצה״ ל״פואה״: שכל שהוא ממין הצובעין ואינו מתקיים בארץ... ומנה בהן ספיחי אסטיס וקוצה... שיש דברים ממין הצובעין... והם הפואה והרכפה... שהם מתקיימין בארץ ולא יפסדו״.
וכן הירק וכו׳ – פסחים נו,ב – נז,א:
(אנשי יריחו...) ונותנין פיאה לירק. ולית להו לאנשי יריחו הא דתנן: כלל אמרו בפיאה: כל שהוא אוכל, ונשמר, וגידולו מן הארץ, ולקיטתו כאחת, ומכניסו לקיום – חייב בפיאה. כל שהוא אוכל – פרט לספיחי סטיס וקוצה. ונשמר – פרט להפקר; וגידולו מן הארץ – פרט לכמהין ופטריות; ולקיטתן כאחת – פרט לתאנים; ומכניסו לקיום – פרט לירק? אמר רב יהודה אמר רב: הכא בראשי לפתות עסקינן, ומכניסו לקיום על ידי דבר אחר קמיפלגי, מר סבר מכניסו לקיום על ידי דבר אחר שמיה קיום, ומר סבר לא שמיה קיום.
תנו רבנן: בראשונה היו נותנין פיאה ללפת ולכרוב. רבי יוסי אומר: אף לקפלוט. ותניא אידך: היו נותנין פיאה ללפת ולקפלוט, רבי שמעון אומר: אף לכרוב, נימא תלתא תנאי הוו! לא, תרי תנאי הוו, ותנא קמא דרבי שמעון היינו רבי יוסי, ותנא קמא דרבי יוסי היינו רבי שמעון, ומאי אף – אקמייתא.
תנו רבנן: בן בוהיין נתן פיאה לירק, ובא אביו ומצאן לעניים שהיו טעונין ירק ועומדין על פתח הגינה. אמר להם: בני, השליכו מעליכם ואני נותן לכם כפליים במעושר, לא מפני שעיני צרה, אלא מפני שאמרו חכמים אין נותנין פיאה לירק. למה ליה למימרא להו ״לא מפני שעיני צרה״? כי היכי דלא לימרו דחויי קא מדחי לן.
יש פירוש על חלק מהסוגיה בתשובת גאון, תשובות הגאונים (הרכבי) סימן שפא:
וששאלתם: הא דתנן בששה דברים שעשו אנשי יריחו ונותנין פיאה לירק וכול׳. מקשינן ולית להו לאנשי יריחו כלל אמרו בפיאה וכול׳, ומפרקינן אמ׳ רב יהודה הכא בראשי לפתות עסיקינן וכול׳.
פירוש: הואיל וראשי לפתות נותנין אותן בחומץ ובחרדל ומקימין אותן, ונמצא קיומן על ידי דבר אחר וכול׳. וזו כבר באה משלש שנים מן קירואן אל שער הישיבה ופירשנוה וכה צוינו לכתוב: מראין דבריה שלשמועה זו ששלש חלוקות יש בדבר. ר׳ יוסי ור׳ שמעון שניהן סוברין נותנין פיאה ללפת ולכרוב אבל לא לקפלוט, והוא תנא קמא ששנויים דבריו עם דברי ר׳ יוסי. ותנא אחר סובר נותנין פאה ללפת ולקפלוט אבל לא לכרוב, והוא תנא קמא ששנויים דבריו עם דברי ר׳ שמעון. וזה הוא פירוש מה ששאלנו: נימא תלתה תנאיי נינהו. והשבנו אמרי מאי אף אלפת. ותנא קמא דר׳ יוסי ר׳ שמע׳ ותנא קמא דר׳ שמע׳ ר׳ יוסי. וכן פרושו שאין כן שלשה תנאין חולקין זה על זה אלא ר׳ יוסי ור׳ שמעון הן לבדן החלוקין זה על זה, ויש לך לתרצה ולומר שהתנא השנויים דבריו בסתם לפני דברי ר׳ שמעון הוא ר׳ יוסי, והתנא השנויים דבריו בסתם לפני דברי ר׳ יוסי הוא ר׳ שמעון, וזה הוא תנא קמא דר׳ יוסי ותנא קמא דר׳ שמע׳. וכאי צד יתכוונו הדברים, כך פרשה אדוננו מאיר עינינו רב יהודה גאון אבי אבינו נוחם עדן משם הראשונים. מאי אף אלפת? כלומר שהלפת כולן מודין שנותנין לה פיאה. וכן יש לתרצה: פיאה ללפת; ר׳ יוסי אומ׳ אף לקפלוט. ותניא אידך: נותנין פיאה ללפת; ר׳ שמע׳ אומ׳ אף לכרוב. כשאמר ר׳ יוסי נותנין פיאה ללפת ולקפלוט ונשנו דבריו בסתם אמ׳ עליה ר׳ שמעון נותנין פאה ללפת אף לכרוב. וכשאמר ר׳ שמע׳ נותנין פיאה ללפת ולכרוב ונשנו דבריו בסתם אמ׳ עליה ר׳ יוסי נותנין פיאה ללפת אף לקפלוט. נמצא אף שאמרו על הלפת הוא עומד. ונמצא זה תנא קמא לזה וזה תנא קמא לזה וכל אחד ואחד חלוק בין בכרוב ובין בקפלוט.
הירק אף על פי שלקיטתו כאחד אין מכניסו לקיום. תאנים אף על פי שמכניסו לקיום אין לקיטתן כאחד. ר׳ יוסה בי ר׳ יהודה אומר, רטובות תמרה פטורות מן הפאה, שאין ראשון ממתין לאחרון. ר׳ לעזר בר׳ צדוק אומר, השיזפין חייבין בפיאה. אחרים אומרים, אף בנות שוח וחלחלחין.
נדה נ,א:
מתניתין: כל שחייב בפאה חייב במעשרות, ויש שחייב במעשרות ואינו חייב בפאה.
גמרא: לאתויי מאי? לאתויי תאנה וירק שאינו חייב בפאה. דתנן: כלל אמרו בפאה... ולקיטתו כאחד – למעוטי תאנה.
ירושלמי פאה א,ד:
כלל אמרו בפיאה... אין לי אלא תבואה. קטנית מניין? תלמוד לומר: ׳בארצכם׳. אילנות מניין? תלמוד לומר: ׳שדך׳... ׳כי תחבוט זיתך [לא תפאר אחריך]׳ (להזהיר על פאה באילן) מה את שמע מינה (איך אתה למד פאה מן הפסוק הזה)? אמר רבי יונה, כמה דתימא ׳לא תקיפו פאת ראשכם׳ (שחסרה התיבה ״תיטול״, כמו ׳לא תקיפו ליטול פאת ראשכם׳... ״לא תטול תפארתו ממנו״ [חולין קלא,א], והם הפאות, שהם תפארת ונוי). מה זית וכרם מיוחדין שלקיטתן כאחת ומכנסן לקיום חייבין בפיאה? אף כל דבר שלקיטתו כאחת ומכניסו לקיום חייבין. אי מה זית וכרם מיוחדין שהן חייבין בביכורין וחייבין בפיאה, אף כל דבר שהוא חייב בביכורים חייב בפיאה, תלמוד לומר: ׳קצירך׳ – אפילו קציר אורז, אפילו קציר דוחן. יאמר זית ואל יאמר כרם, שאילו נאמר זית ולא נאמר כרם הייתי אומר, זית שהוא פטור מן הפרט חייבין בפיאה, כרם שהוא חייב בפרט לא יהא חייב בפיאה, הוי צורך הוא שיהא אומר כרם. או אילו נאמר כרם ולא נאמר זית, הייתי אומר, כרם שהוא חייב בפרט יהא חייב בפיאה, זית שהוא פטור מן הפרט יהא פטור מן הפיאה, הוי צורך הוא שיאמר זית וצורך הוא שיאמר כרם. יצא זית ולימד על כל האילנות פיאה, יצא כרם ולימד על כל האילנות פרט, וכשם שיצא זית ולימד על האילנות פיאה כך יצא כרם ולימד על כל האילנות פרט.
השווה בה״ג הלכות פאה (ד״י ח״ג עמ׳ 385):
וכל מיני דבני קצירה נינהו כגון חטים ושעורים וכוסמין ואורז ודוחן ופולין ושאר מינין דדאמי להו, מיחייבי בפיאה מדאורייתא. דכתיב: ׳ובקוצרכם את קציר ארצכם׳ – מידי דבר קצירה אין, מידי דלאו בר קצירה לא. ותנן: התבואה והקטניות בכלל הזה. ושאר מיני ירקות לא מיחייבי בפיאה, דאמור רבנן באנשי יריחו
(פסחים נו,ב): נותנין פאה לירק, ושלא ברצון חכמים היו עושין...
אבל מיני אילנות מיחייבי בפיאה, דתנן: ובאילן האוג והחרובין והאגוזין השקידין והגפנים והרימונין והזיתין והתמרין חייבין בפיאה.
כל מידי דבר אכילה נינהו, וצריך לינטירותא ומינטר ומילקט לאלתר בהדי הדדי, ומיכניש משתא לשתא, ההוא מיחייב בפיאה, דתנן: כלל אמרו בפיאה כל שהוא אוכל, ונשמר, וגידוליו מן הארץ, ולקיטתו כאחת, ומכניסו לקיום, חייב בפיאה, אוכל למעוטי ספיחי [סטים וקוצה], נשמר למעוטי הפקר, גידולו מן הארץ למעוטי [כמהים] ופטריות, ולקיטתו כאחת למעוטי תאינה וכל דדאמי לה, ומכניסו לקיום למעוטי ירק.
בה״ג מגדיר את המושג ״מכניסם לקיום״, והוא מתרגם: ומיכניש משתא לשתא (=מכניסים אותם לקיום משנה לשנה). ורבינו בפיהמ״ש כתב ״שאפשר להחסינו ולהאצרו...כמו החטים״. להוציא ״ירק״.
כל הדומה לקציר בחמש דרכים האלו – כדרכו בקודש מונה רבינו את כל הדרכים כדי שלא יישמט אחד מהם.
כמהין ופטריות... שאין גידוליהן מן הארץ כשאר פירות הארץ – דייק רבינו להוסיף: ״כשאר פירות הארץ״, ומשמע שלעניינים מסוימים אפשר לראותם כגידולי הארץ. השווה הלכות נדרים ט,יא:
הנודר מפירות הארץ, אסור בפירות הארץ ומותר בכמהין ופטריות. ואם אמר, ״כל גדולי קרקע עלי״ – אסור אף בכמהין ופטריות, אף על פי שאינן יונקין מן הקרקע, גדלין הן בקרקע.
וכן התאנים אינן חייבין בפאה – יש לעמוד על דיוק לשון רבינו: לגבי כל הפטורים כתב לשון: ״פטור״ או ״פטורין״ חוץ מן התאנים שבהן נקט: ״אינן חייבין״. הלא דבר הוא!
כבר ציינתי שזוהי דרכו של רבינו להעתיק מלשון מקורותיו. ראה נדה נ,א (מובא לפנינו): ״לאתויי תאנה וירק שאינו חייב בפאה. דתנן, כלל אמרו בפאה...״.
המחליק בצלים לחים לשוק ומקיים יבשים לגורן נותן פאה לאלו לעצמן ולאלו לעצמן.
שם משנה ד:
מלבנות הבצלים שבין הירק – ר׳ יוסי אומר: פאה מכל אחת ואחת. וחכמים אומרים: מאחת על הכל.
נדה נ,א:
מתניתין: כל שחייב בפאה חייב במעשרות, ויש שחייב במעשרות ואינו חייב בפאה.
גמרא: לאתויי מאי? לאתויי תאנה וירק שאינו חייב בפאה. דתנן, כלל אמרו בפאה: כל שהוא אוכל, ונשמר, וגידולו מן הארץ, ולקיטתו כאחד, ומכניסו לקיום – חייב בפאה...ולקיטתו כאחד – למעוטי תאנה, ומכניסו לקיום – למעוטי ירק. ואילו גבי מעשר תנן: כל שהוא אוכל, ונשמר, וגידולו מן הארץ – חייב במעשרות, ואילו לקיטתו כאחד, ומכניסו לקיום לא קתני. אם היו בהם שומים ובצלין – חייבין, דתנן: מלבנות בצלים שבין הירק, ר׳ יוסי אומר: פאה מכל אחת ואחת, וחכמים אומרים: מאחת על הכל...
השווה שאילתות קדושים (מירסקי סי קטו; העמק שאלה סי׳ צח):
והי נינהי מיני דמיחייבין בפאה? כדתנן: כלל אמרו בפאה, כל שהוא אוכל ונשמר וגידוליו מן הארץ ולקיטתו כאחד ומכניסו לקיום, חייב בפיאה....לקיטתו כאחד – למעוטי תאנה. ומכניסו לקיום – למעוטי ירק. אבל שומים ובצלים כיון דחזו לבשולינון ומינטרי׳ אף על גב דבשעתיה קא אכיל להו – חייבין, דתנן, מלבנות הבצלים שבין הירק, ר׳ יוסי אומר, נותן פיאה מכל אחד ואחד, חכמים אומרים: מאחד על הכל.
וכן בה״ג הלכות פאה (ד״י ח״ג עמ׳ 385):
והיכא דאיכא נמי מידי מירק דמינטר על ידי דבר מיחייב בפיאה, דתנן: נותנין פיאה ללפת ולקפלוט, רבי (שמעיה) [שמעון] אומר, אף לכרוב. ותניא אידך: נותנין פיאה ללפת ולכרוב, רבי יוסי אומר, אף לקפלוט. ואמרינן לימא תלתא תנאיי נינהו, מאי (נינהו מ)אף אלפת, ותנא קמא דרבי יוסי היינו ר׳ שמעון, ותנא קמא דרבי שמעון היינו רבי יוסי. ומאי נינהו הנהי ירקות דמכניסן לקיום על ידי דבר אחר? כגון בצלים וראשי לפתות וכל דדאמי להו.
לכאורה מבואר בגאונים שהשומים והבצלים דינם כמו ראשי לפתות ששמירתן הוא על ידי דבר אחר, אשר על כן לא ראה רבינו להזכיר גם אותם.
וכן האמהות שלבצלים וכו׳ –
משנה פאה ג,ד: האמהות של בצלים חייבות בפאה. ר׳ יוסי פוטר.
פיהמ״ש שם: האמהות של בצלים, הוא הבצל שמשאירים לזרע. ואין הלכה כר׳ יוסי בשתי הבבות.
השווה ערוך ערך אם (ב): האמהות של בצלים בפיאה – ראשי בצלים גדולים, ומניחן בארץ לעשות מהן זרע.
ירושלמי על משנה זו, פאה ג,ג:
רב אמר פורגדה, ושמואל אמר צומחתה. רבי יעקב בר בון בשם רבי חנינא, לא אמר רבי יוסי אלא משום הבקר. רבי בון בר חייא בעי קומי רבי מנא: והבקר חייב בפיאה?! אמר להן, בזכה בהן אחת אחת. והתני: אף על פי שאינן מתקיימות לו במרובה מתקיימות במועט, הוי, לית טעמא דלא משום מכניסו לקיום.
בביאור מחלוקת רב ושמואל נתקשו המפרשים וגם הלשון ״פורגדה״ (רש״ס גרס ״פודגרה״) אינה ברורה. פירש במוסף הערוך (ערך פורגרה; קוהוט עמ׳ 411) שלדעת רב חיוב האמהות כולל גם את סביבותיהן ושמואל סובר שרק מה שצומח מעיקרן1.
המשך הירושלמי די עמום, אך מה שברור הוא שנחלקו חכמים ור׳ יוסי אם הנחת האמהות בקרקע היא בגדר ״מכניסו לקיום״ או לא. רבינו פסק כחכמים.
ר׳ אליעזר אומר: קרקע בית רובע חייבת בפאה. ר׳ יהושע אומר: העושה סאתים. ר׳ טרפון אומר: ששה על ששה טפחים. רבי יהושע בן בתירא אומר כדי לקצור ולשנות, והלכה כדבריו2. ר׳ עקיבה אומר: קרקע כל שהוא חייבת בפאה ובביכורים...
פיהמ״ש שם: בית רובע, מקום שצריך רובע הקב זרע, ויתבארו שיעורים אלו בסוף מסכתא זו. ולקצור ולשנות, הוא שתעשה תבואה כדי לקצור מלא ידו פעמים, ושאי אפשר לקצור אותם בתפיסה אחת... והלכה כר׳ עקיבה.
על דברי ר׳ עקיבא שאמר ״קרקע כל שהוא חייבת״ דנו בירושלמי פאה ג,ז:
רבי אימי בשם רבי שמעון בן לקיש בעי, הגע עצמך שהיה שם שיבולת אחת – עד שלא קצר אין כאן חיוב, משקצר אין כאן שיור (קודם שיתחיל לקצור אינו מתחייב בפאה, ומשקצר כבר אין שיור להניח ממנו פאה)! ר׳ חנניה בשם רבי פינחס, תיפתר בשהיה שם קלח אחד ובו חמש שבולים (ויש קצירה ויש שיור). ר׳ מנא בעי: וליתנן אמר קמה כל שהיא חייבת בפיאה (לדידך צריך לומר, קמה כלשהו ולא קרקע כלשהו)! אלא בגין דתנא (במשנה) ביכורים (שכתוב בהם פסוק ׳אדמתך׳) תנא קרקע...
רבים העירו (ראה למשל ערוך השולחן העתיד ב,יח) שמכאן למד רבינו שהלכה כר׳ עקיבא, כי הירושלמי דן בדבריו. יש להוסיף, הירושלמי דן בדברי כמה מן התנאים שם, אך ר׳ עקיבא הוא היחיד שדנו בדבריו בשאלה הלכתית, בעוד שלגבי התנאים האחרים דנו רק במקור לדבריהם.
האחים שחלקו נותנין שתי פאות. חזרו ונשתתפו נותנין פאה אחת. שנים שלקחו את האילן נותנין פאה אחת. לקח זה צפונו וזה דרומו, זה נותן פאה לעצמו וזה נותן פאה לעצמו.
ראה לקמן ג,טז.
חולין קלה,ב:
פאה, אף על גב דכתיב ׳שדך׳ – דידך אין שותפות לא, כתב רחמנא: ׳ובקֻצרכם את קציר ארצכם׳... אלא ׳שדך׳ למה לי? למעוטי שותפות גוי.
בביאור דברי הירושלמי בד״ה דלעיל יש לעמוד על כך שהעמיד את האפשרות של קרקע כלשהי ״בשהיה שם קלח אחד ובו חמש שבולים״. לכאורה למה צריך חמש שבלים, למה לא יספיקו שתיים או שלוש? שמא יש לומר שעל כך כתב רבינו שיש קרקע כלשהי ״אפילו היתה שלשותפין״ והיא חייבת בפאה, כי יש אפשרות לשותפין לקחת את חלקם וגם להניח לעני פאה, והיינו כגון שיש חמש שבלים באותו קלח אחד.